רכנתי לעברו והבטחתי שאעשה הכל כדי שיצא מזה. בדיעבד הבנתי, כי לא היה כאן מקום להילחם ולהצילו, אלא לחפש את הדרך הנכונה שתוביל אותו לכדי חיים מלאים, מכובדים ומאושרים.

במשך השנים ניסתי כל מיני שיטות, דרכים, רעיונות. פעלתי בחינוך ביתי בכדי לאפשר לאופק חיים פתוחים, נכונים, שימצא בתוכם את עצמו ואת יחסו אליהם. ילדתי עוד ארבעה ילדים ויחד רקמנו לנו חיים משותפים. למידה שהתרחשה בכל רגע ועולם הפורש לפניהם גירויים משתנים. אופק למד קרוא וכתוב, לשחק במחשב, לשטוף כלים וחזר מטיולים עם ידיים מבושמות מפירות הדר. אך יחד עם הקסם והסיפוק שבחינוך הביתי, הבחנתי שאני מנסה בכל כוחי למשוך חוטים רבים, לכיוונים שונים. ילדי הקטנים ביקשו אותי ומולם אופק, שביקש היענות, תשומת לב ופעילויות אין סופיים. ניסינו טיפולים פרא-רפואיים, שילמתי לאנשים כדי שיהיו לו לחברים. ביקשתי מתנדבים והצלחתי לקבל אישור לחונכים במסגרת מחויבות אישית בהרצליה.

אך לא היה די בכך. אופק היה צריך מענה לאורך כל שעות השבוע. תפילתי הממושכת הייתה למצוא בעל הון שיאמץ את בני ואוכל ללמדו תכני חיים לאורך היום. פניתי לבצע ערב התרמה כדי שאוכל להעניק לו עבודה לימודית צמודה. לפני מועד ההתרמה, התחברתי למקור אהבתי: כתבתי והלחנתי שירים, שבקעו מהכמיהה הזכה לתקשורת עם בני. פניתי לאומנים שיוכלו להיות צינור מחבר שבין קהילת האנשים הרגילים לקהילת האוטיסטים וכך הוקלטו תשעה שירים.